בימים ההם חלה חזקיהו למות וגומר. הפרשה הזאת אנכי ביארתי אותה בספר מחזה שדי אשר לי בפרק י״ח כלל ראשון מאמר השני, ומה שכתבתי שם בפירושה אומר בכאן. הנה ה״ר דוד קמחי כתב שחלה חזקיהו קודם מפלתו של סנחריב, ושלכן נאמר ברפואתו ומכף מלך אשור אצילך. וה״ר לוי בן גרשום כתב שהיה חליו אחרי הספור הקודם, ומפלתו של סנחריב כסדר הפרשיות, ושמה שאמר ומכף מלך אשור אצילך היה לפי שאסרחדון היה רצונו לבוא על ירושלם, אבל אם היה כדברי ה״ר דוד קמחי מלבד שיבאו הפרשיות שלא כסדרן, הנה יהיה אמרו בימים ההם חלה חזקיהו בלתי צודק, כי לא היה בימים ההם כי אם קודם לכן. ויקשה זה עצמו גם כן לדעת ה״ר לוי בן גרשום, כי אם היה אחרי כן לא היה ראוי שיאמר בימים ההם, ולכן אחשוב שהיו שני הדברים בזמן אחד, ר״ל עליית סנחריב על ירושלם ומחלת חזקיהו, ולכן אמר בימים ההם חלה וגומר, ולזה כוונו חז״ל (סדר עולם פרק כ״ג) באמרם שביום השלישי שעלה חזקיהו בית ה׳ הכה מלאך השם במחנה מלך אשור, ולהיות חזקיהו חולה כשבא רבשקה היה צרתו ממלחמת סנחריב מכופלת. והנכון שכאשר בא רבשקה על ירושלם היה חזקיהו בתחלת חליו והתחזק ובא בית ה׳ להתפלל עליו, ולכן לא הלך אל ישעיהו מפני חליו ושלח אל אליקים ושבנא וזקני הכהנים לפניו כמו שנזכר שם, ואמנם חליו לא היה טבעי, אבל היה בהשגחת השם לפי שלא נשא אשה, וכדי שלא יפסק זרע בית דוד ולא יחסר ממנו יושב על כסאו הוכה במכאוב על משכבו כדי שישוב בתשובה וישא אשה. וכבר הסכימו חז״ל על זה בפרק קמא דמסכת ברכות, (דף י׳ ע״א) אמרו שם אמר רב הונא מאי דכתיב (קהלת ח׳ א׳) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר? מי כהקב״ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים? חזקיה אמר ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי דאחאב, וישעיה אמר ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם דאזל לגבי דאלישע, מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא יסורין על חזקיהו ואמר לישעיהו לך ובקר את החולה, שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו הנביא ויאמר צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, אמר ליה ומאי כולי האי? אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה, אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מנאי בנין דלא מעלו, אמר ליה בהדי כבשיה דרחמנא למה לך? אבעי לך לאיעסוקי ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא ליעביד וכו׳. הנה ביארו סבת חליו שהיתה השגחיית על צד העונש ושכוונת חזקיהו בשלא התעסק בפריה ורביה היתה לשום שמים, לפי שידע שעתיד לעמוד ממנו מנשה הרשע, אבל הש״י לא בחר בזה ולא הסכים עליו, מפני שלא יפסק זרע הממלכה ומשפחת בית דוד לא תפסד ותכלה, וכמו שיעדו (מלכים א ט׳ ה׳) לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל, ואמר עליו (תהלים פ״ט:ל׳-ל״א, ל״ג-ל״ד) ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים, אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי, ומפני זה הביא עליו חליו וצוה לישעיהו שיבקרהו ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, ובמאמר הזה היה אליו הערה גדולה בסבת חליו, כאלו אמר לו חזקיהו אין לך לצוות על דבר המלכות כלל לפי שאין לך בנים ואנחנו נצטרך להקים מלך ממשפחה אחרת, וכבר נפסקה מלכותך אחרי שאין לך יורש עצר, ולא לך יהיה הזרע אשר ירש הארץ, וגם אין לך לצוות לאשתך ולבניך כי אינם ואינך נשוי אשה, אבל צו לביתך, רוצה לומר לעבדיך, כי מת אתה ולא תחיה, רוצה לומר שתמות מיתה מוחלטת אחרי שאין לך יורש. וכבר יורה שהיה זה סבת מיתתו במה שאמר חזקיהו במכתבו (ישעיה ל״ה י״ט) חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך, כלומר שישא אשה ויוליד בנים שיהיו יודעים תורת השם. והנה ראה יתברך לצוותו על זה עם היות שלא עשה כן לאבות הראשונים, לא לצורך הצוואה בעצמה כי אם כדי לעוררו על התשובה והחרטה והתפלה אשר יעשה, כי לא יחפוץ במות המת נאם השם אלהים כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וכמו שאמרו (יבמות ס״ד ע״א) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתם של צדיקים, וחזקיהו הבין הכוונה האלהית ולכן לא חשש לצוות לביתו כי אם להתנצל מאד מהחטא ולהתפלל על העונש הנגזר עליו.

ולכן אמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, רוצה לומר שלא היה לו אשה ובנים לדבר עמהם, אבל כאדם יחידי מבלי חברה חזר פניו אל הקיר. ובמסכת ברכות (דף י׳ ע״ב) זכרו חז״ל דברים רבים בפירוש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר יעויינו משם:

ואמר לפניו יתברך זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם, וחז״ל אמרו במסכת ברכות, (שם) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנא׳ (שמות ל״ב י״ג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנא׳ (תהלים ק״ו כ״ג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו, חזקיהו תלה הדבר בזכות עצמו, שנאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת, לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, והיינו דא״ר יהושע בן לוי מאי דכתיב (ישעיה ל״ח י״ז) הנה לשלום מר לי מר, אפי׳ בשעה ששגר הקדוש ברוך הוא שלום מר לי מר. וכפי הפשט אחשוב שלא אמר חזקיהו בתפלתו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם להתגאות בזכותו ולשבח עצמו, ולא לטעון שלא היה ראוי שימות להיותו איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, אבל התנצל מהחטא המיוחס אליו על אשר לא התעסק בפריה ורביה, ואמר שעשה זה לתכלית טוב ובכוונה ישרה לבל יצא ממנו מנשה הרשע מושל מקשיב על שפת שקר אויב חרף ה׳, ועל זה אמר אנא השם זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם, ר״ל שבמה שנעדר מהשיא אשה היתה כוונתו רצויה, וזהו אמרו והטוב בעיניך עשיתי, כלומר שיותר טוב היה בעיני השם העדר מנשה ממציאותו מפאת עצמו, ולכן לא היה ראוי שיהיה נדון כפי מעשיו כי אם כפי כוונתו, ועם זה נתחרט מאשר עשה ובכה בכי גדול, והותרה בזה השאלה הראשונה בכל חלקיה, שהיא למה צוה השם יתברך אל חזקיהו שיצוה אל ביתו, ולמה הוא לא עשה הצוואה ההיא ומה הטענה אשר עשה להנצל מהמות מאשר התהלך לפני השם בתום לבבו, כי הנה לא היה מאמר צו לביתך מכוון לעצמו כי אם כדי שיתחרט מעצלותו בפריה ורביה, ולכן התחרט מזה והכין עצמו לקחת אשה, כי היא היתה הכוונה לא לצוות אל ביתו, ושמה שאמר זכור את אשר התהלכתי לפניך וגו׳, היה התנצלות חטאו לא דבר אחר:

(ד-ה) וספר הכתוב שהשם מיד שראה אותו מתחרט ובוכה למשפחותיו, היה דברו נחוץ אל ישעיהו קודם שיצא מהחצר התיכונה מבית המלך, ואמר לו שוב ואמרת לחזקיהו נגיד עמי כה אמר השם אלהי דוד אביך וגומר, כלומר אמור אל חזקיהו שהחולי אשר הבאתי עליו בעבור עצלתו בקנין הבנים הנה היה זה להיותו נגיד עמי, והמלך אין ראוי שיתעצל בקנין הבנים מפני ירושת המלכות, וגם היה זה להיותי אלהי דוד אביו, והייתי חס על כבודו ועל השבועה אשר נשבעתי לו שזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, ולכן מפאתו שהוא היה הנגיד ומפאת דוד אביו שמעתי את תפלתו וראיתי את דמעתו ורוצה אני לרפאתו בדרך נס, כי כבר היה חליו בגבול כך שכפי השרשיים הטבעיים היה בלתי אפשר שיחיה עוד. וגם הודיעו שלא יתמיד בחולשתו ובהתרפאתו ימים רבים כדרך הקמים מחולי החד המסוכן, כי מיד יתחזק וביום השלישי יעלה בית ה׳ חזק ובריא אולם. והנה עשה הקדוש ברוך הוא כל זה לפי שעמקו מחשבותיו והוא קורא הדורות מראש, וראה בחכמתו העליונה שאף על פי שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו, הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה לפניו מלך ישר בעיני ה׳ והלך בכל דרך דוד אביו, וזה היה הפרי הטוב היוצא מהעצים הרעים ההם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואמנם אמרו והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, כבר פירשו חז״ל ביבמות פרק החולץ, (סוף נ׳ ע״א) והוא האמת בעצמו, שמשלו הוסיפו לו, שהקב״ה היה רוצה לפחות משנותיו הטבעיים על חטאו, והיה מדה כנגד מדה, הוא היה מתעצל מירושת המלכות זמן ארוך, לכן ילקח ממנו המלכות מיד ולדורות, כמו שלא היה חפץ שימלוך זרעו ככה לא ימלוך הוא עצמו, וכאשר התפלל בוטלה הגזרה ונתוספו אותם השנים על הימים שהיו אז לחזקיהו, וזהו אמרו והוספתי על ימיך וגומר (אשר לך עתה) חמש עשרה שנה, והיה המספר הזה מהתוספת מתיחס עם ההכרח, כדי שבהם חזקיהו ישא אשה ותהר ותלד את מנשה וישאר בן י״ב שנים אחריו כדי שיוכל למלוך במקומו. וידוע שחזקיהו מלך בן חמש ועשרים שנה, ובארבעה עשר למלכו בא סנחריב ונתוספו לו חמש עשרה שנה, והיה אם כן במותו בן חמשים וארבעה שנה, ואין ספק שלצורך הבן שנשאר אחריו בן שתים עשרה שנה היה די בשיתוספו לו מהשנים שלש עשרה שנה, אבל לא רצה יתברך שחזקיהו טוב עם ה׳ ועם אנשים ימות בכרת, והוא בן חמשים ושתים שנה, ומפני זה היו ימי התוספת חמש עשרה שנה. ואמנם אמרו לו עוד ומיד מלך אשור אצילך, מורה שהיו שם שני חלאים, חולי המלך וחולי המלכות מפני סנחריב, ולכן יעדו על רפואת שניהם, ומפני זה אמר חזקיהו במכתב (ישעיה ל״ח י״ז) הנה לשלום מר לי מר, שמלבד חליו היה מר לו על השלום שנעדר מהם:

והנה ספר הכתוב שאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים, והתבונן שעם היות הדברים אשר קדמו כולם דברי ישעיהו היו, הנה בענין דבלת התאנים אמר הכתוב ויאמר ישעיהו, ולא היה צורך בזכרון האמירה הזאת אחרי שהיו הדברים כלם מדובקים מבלי הפסק, והנראה אלי שישעיהו אמר זה מעצמו, כי המאמר הראשון היה בשם האל כמו שאמר כה אמר ה׳ אלהי דוד אביך, ובשמו יתברך אומר הנני רופא לך, כי ירפאהו בדרך נס כפי גודל חליו והפסד כחותיו, ולכן אחרי שהשלים הנביא מאמר האל יתברך, אמר הוא מעצמו, בראותו את חזקיהו שהיה קץ מפני השחין, שישאו דבלת תאנים וימרחו בה על השחין ויחי, רצה לומר שיבריא ויסור השחין ממנו, ולא היה זה בדרך נס כי אם להיות לדבלת תאנים קצת מבוא ברפואת המורסים ובשולם כדברי ה״ר לוי בן גרשם. והיה זה עצה מהנביא לשכך חבולו וצערו מהשחין, כי הנה עצם החולי ואיכותו היה יותר גדול ומסוכן מהשחין והוא על דרך נס נתרפא. וכאשר ראה חזקיהו מה שאמר הנביא מדבלת התאנים, חשב כי לנחמו אמר אליו בשם האל ענין רפואתו ושלכן הצטרך לתת לו מדעתו עצת הדבלת קרובה לטבע.

ומפני זה שאלו מה אות כי ירפא ה׳ לי? ר״ל איני חפץ ברפואת השחין בלבד אשר נתת לי, כי אם שירפא ה׳ לי מהחולי מעקרו בדרך נס כמו שהיה הייעוד, ואז יסור המקרה בהסרת הסבה והחולי, כי ברפואת השם הנסיית היה בוחר ולא ברפואת השחין שעשה הנביא מדעתו.

ולכן השיבו הנביא וזה לך האות מאת ה׳ כי יעשה ה׳ הדבר הזה, רצה לומר זה לך האות שיעשה השם יתברך הרפואה אשר דברתי כאשר אתה שואל, מלבד מה שאני אמרתי מדעתי לענין השחין. והנה לא שאל האות על תוספת החמש עשרה שנה אשר יעדו שיחיה עוד, לפי שעקר הספק היה אז ברפואה אשר יעדו הנביא שיעשה השם, והיה מספק בו מפני רפואת השחין שאמר הנביא מעצמו כמו שאמרתי, ולכן שאל האות עליו בחשבו שאם יחיה מחולי זה מי המונע שיהיה ימי שני חייו חמשים שנה ואף שבעים שנה ואם בגבורת שמנים שנה שהם יותר ממה שיעדו הנביא? וכאלו אמר אחרי שהנביא ייעדו בשלשה דברים, ברפואה והצלה מהחולי ובמהירותה ובתוספת החמש עשרה שנה, אם שני הייעודים הראשונים יתקיימו הנה בלי ספק יתקיים הייעוד האחרון, והוא כמאמר משה רבינו עליו השלום בפרשת אלה הדברים שאמר לישראל (דברים א׳ ב׳) באתם עד הר האמורי אשר ה׳ אלהינו נותן לנו ראה נתן ה׳ אלהיך לפניך את הארץ עלה רש, שפירושו אחרי שבאתם עד הר האמורי ונתקיים קצת הייעוד הטוב וההבטחה שהבטיח השם לכם, ראו כי כבר נתן ה׳ לכם את כל הארץ, רצה לומר האמינו שגם כן יתקיים השאר בלי ספק, והותרו עם מה שפירשתי בפסוקים השאלות שנית ושלישית אשר הערותי בכל חלקיהם: ואמנם בענין הנס שאמר ישעיהו זה לך האות וכו׳, ובתשובת חזקיהו נקל לצל לנטות וגומר, פירש ה״ר דוד קמחי ז״ל שהלך הצל, הוא כמו ילך, וששאל הנביא לחזקיהו באיזה אות יבחר? אם שילך הצל לפנים עשר מעלות, ואם שישוב עשר מעלות אחורנית ושחזקיהו השיבו שלא היה בוחר שילך הצל לפנים, כי נקל לצל לנטות עשר מעלות, לפי שהגלגל במרוצתו כשירצה להכנס תחת הארץ יראה מרוצתו יותר ממהרת, אבל יבחר שיהיה האות שישוב הצל אחורנית ממהלכו עשר המעלות, ושאז התפלל הנביא ושב הצל אחורנית עשר מעלות במעלות אחז אשר ירדה בהם. וה״ר לוי בן גרשום פירש גם כן קרוב לזה בפירושו לספר יהושע בפר׳ (יהושע י׳ י״ב) שמש בגבעון דום ובפירושו כאן לספר מלכים, והכלל העולה מדבריו הוא, שנתן הנביא הבחירה לחזקיהו אם ירצה שילך הצל עשר מעלות על מה שהלך בזולת זמן, או שישוב אחורנית אותם המעלות, ושזה המופת היה בזולת שנוי סדר תנועת השמש, לפי שכבר נראה בחוש שכאשר יהיו עננים תחת השמש באופן שיורשם בהם הניצוצות וירוצו, הנה הם יורו שיהיה השמש בזולת מקומו עם שכבר יראה אז נטות כל השמש שעור רב במעט זמן למזרח או למערב לצפון או לדרום כפי מצב העננים וצד תנועתם, ולפי שכבר ראה חזקיהו אז מהעננים ומצד תנועתם שהיה לצל נקל לנטות עשר מעלות יותר על מה שהלך, בחר שיהיה הענין בהפך מה שהיה נראה שהיה נכון אז מצד תנועת העננים ההם ולזה שאל שישוב הצל אחורנית עשר מעלות. ואל זה הדרך עצמו נטה הנרבוני בפירושו לכוונות ולספר המור׳, והצד השווה שבכלם הוא, שאמרו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות הוא כלו מאמר חזקיהו, והנך רואה שה״ר לוי בן גרשם בא בפי׳ הפסוק הזה בעב הענן, כי לדעתו היתה כוונת חזקיהו כפי תנועת העננים, והוא דבר שלא נזכר בכתוב. ומפני זה ראיתי אני לפרשו באופן אחר, והוא שהיה מנהג הנביאים שקוד׳ שיעשו הנסי׳ ישאלו עליה׳ לרואים אותם אם היה אפשר לעשות׳ כפי הטבע, והיה זה כדי להגדיל פליאת הנס בעיניהם, הלא תראה שהשם יתברך שאל ליחזקאל (יחזקאל ל״ז ג׳) התחיינה העצמות האלה, ומשה אדוננו אמר, (במדבר כ׳ י׳) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, להגיד שהיה הדבר בלתי אפשר כפי הטבע ושהשם יתברך יעשה אותו בדרך נס, וכן הענין בכאן, שהנביא כאשר חזקיהו שאל לו האות ראה לעשותו בצל, לפי שהיה מתייחס לחיי האדם ושנותיו, כמו שאמר (איוב ח׳ ט׳) כי צל ימינו עלי ארץ, ואמר (במדבר י״ד ט׳) סר צלם מעליהם, וקודם שיעשה בו המופת שאל אל חזקיהו הלך הצל עשר מעלות אם ישוב וגומר, רוצה לומר הנה כבר הלך הצל עשר מעלות, כמו שהלכו ימיך ואתה קרוב למות, אשאלך והודיעני האם כפי הטבע ישוב אותו הצל שהלך עשר מעלות לאחור, שיהיה דומה לעניניך שתחזור לחיים ולבריאות ותתנועע בהפך המות שהיתה מתנועע אליו חמש עשרה שנה? ולפי שהיה זה דרך שאלה.

השיבו חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב, ואין הנטייה הנאמרת בזה לצד אחד או לצד אחר כפי העננים כמחשבת החכמים אשר זכרתי דעתם, אבל הנטייה היא הירידה מהשמש להשתקע, והוא על דרך אמרו (ירמיה ו׳ ד׳) כי נטו צללי ערב, ויהיה ענין המאמר באמת נקל הוא לצל שיטה וישתקע וילך לדרכו להחשיך, כי תמיד סמוך לשקיעת השמש יטו הצללים, אבל אינו נקל אם ישוב לאחור כי הוא הפך הטבע, ובזה הודה על מעלת המופת, באמרו שהצל מתהלך לרוח היום ונוטה בערב להדרכו אל החשך היה בנקל לפי שהוא כפי הטבע, אבל החזרה לאחור היה דבר קשה ויוצא מהמנהג הטבעי.

וכאשר ראה הנביא שהודה חזקיהו בגודל הנס התפלל אל השם וישב את הצל במעלות אשר ירדה, רוצה לומר שלא היתה החזרה פתאומית ולא בבת אחת או מתחלפת הסדר מאופן הירידה, אבל באותם המעלות אשר ירדה שעה אחר שעה חזר לאחור בהדרגה ההיא בעצמה אשר ירדה, זהו הפירוש הנאות בפסוקים לדעתי. וכאשר ימצא הכרח גדול לפרש נקל לצל לנטות על המעטת הנס, שהיה זה אפשר כפי העננים כמו שפירשו החכמים הנזכרים, הנה אין ראוי שיאמרו שהיה גם כן מאמר חזקיהו לא כי ישוב הצל אחורנית כמו שפירשוהו, אבל יותר נכון לפרש שהוא תשובת הנביא, שכאשר אמר אליו חזקיהו נקל לצל לנטות ושהיה זה מפני העננים בנטייה, השיבו הנביא לא כי ישוב השמש אחורנית, רוצה לומר איני אומר נטייה בצל לצד מהצדדים כמו שחשבת, כי אם שישוב אחורני׳ בהדרג׳ באות׳ המעלות, ולכן קרא אל השם וישב הצל עשר מעלות במעלות אחז. וראיתי בספר אחד מחכמי הנוצרים, שהממציא הראשון ממלאכת הכלים לדעת בהם השעות השמשיות ביום, היה אחז באותם המעלות אשר עשה בירושלם שהיו מכוונות לזה, והיו באופן כך שכפי צל השמש היורד עליהם היו יודעים שעות היום כפי זמן מהזמנים. והיותר מתישב בענין זה הנס הוא, שלא נעשה שנוי כלל בגרם שממיי ולא בתנועתו, וגם לא נעשה שנוי ולא החזרה בניצוצות השמש בכללותם, כי הם באמת היו תמיד בכל הארצות כפי המנהג הטבעי, אבל היה הנס בניצוצות השמש הפרטיים היורדים שמה בירושלם באותם המעלות אשר עשה אחז, כי שמה היה מפעל הנס האלהי שחזרו לאחור אותם עשר המעלות שאמר הנביא באותה הדרגה אשר ירדה שם ומפני זה תלה הכתוב הנס הזה בצל, כמו שאמר וישב את הצל במעלות אשר ירדה, וזכר שלא היה זה כללי בכל הארץ כי אם במעלו׳ אחז שהיו בירושלם. ובספר ישעיהו נאמר בספרו זה הנס (ישעיה ל״ח ח׳) ותשב השמש עשר מעלות, שהיה בנצוץ השמשיי הפלא הזה, כי אמרו ותשב השמש אין ראוי שיובן על גוף השמש באשר הוא שם כי אם על הנצוץ, וכמו שאמר (יונה ד׳ ח׳) ותך השמש על ראש יונה, שהוא הניצוץ, ויורה על זה גם כן מה שנזכר בדברי הימים שבאו מליצי שרי מלך בבל לדרוש המופת אשר היה בארץ, ואין פירושו על המופת שנעשה במחנה סנחריב שיצא מלאך ה׳ והכה בהם, כמו שחשב ה״ר לוי בן גרשם, כי הנה שם אמר בימים ההם חלה חזקיהו עד למות ויתפלל אל ה׳ ויאמר לו ומופת נתן לו וכו׳, ואין ספק שהוא מופת צל המעלות, ועל המופת ההוא אמר לדרוש המופת אשר היה בארץ, ולפי שלא היה בגרם השממיי ולא בתנועתו כ״א בנצוצות הפרטיים שירדו שם על מעלות אחז לכן אמר אשר היה בארץ, כלומר בארץ ישראל בייחוד באותם המעלות. ואין לספק על זה מאשר הנצוץ והצל הוא דבר נמשך ומתחייב מהשמש, כי לא קצרה יד השם מעשות אותות ומופתים פעם בעצמים ופעם במקרים הנמשכים מהם, ומה שהוא בלתי אפשר כפי הטבע הוא אפשרי כפי הנס כפי יכלתו הבב״ת יתברך, וכבר זכר ה״ר לוי בן גרשם שיתכן שיהיה זה הנס בשיחדש הקב״ה על דרך המופת אדים ורוחות מתנועעים לצד ההוא וגרש בהם ניצוץ השמש והביאהו במהירות נפלא אל המקום ההוא ובאותה הדרגה במעלות אחז אחורנית, אבל זכר החכם שהיה המופת הזה בצל, ויותר נראה ומתישב אצלי שהיה בניצוץ השמש כמו שפירשתי. הנה התבאר מזה שלא היה הנס בגלגל חמה ולא בתנועותיה, ולכן לא היה זה הנס שוה לעמידת השמש ליהושע, ואין חטא ולא דבר בלתי הגון במאמר נקל לצל לנטות, והותרו בזה השאלות רביעית וחמשית וששית אשר הערותי. ובספר ישעיהו (ישעיה ל״ח) נזכרה המכתב אשר עשה חזקיהו בחלותו ויחי מחליו, ולא פירשתי אותו הנה, ואם יגזור האל בחיים ואפרש ספר ישעיהו אפרשה במקומה:

בעת ההיא שלח וגומר. ראוי שתדע כי אעפ״י שהיה סנחריב מושל בבבל, כמו שיראה ממה שאמר במה שקדם ויבא מלך אשור מבבל, הנה היה שם מלך אחר שהיה תחת יד סנחריב והיה נותן לו מס שנה בשנה, כי כן היה מנהגו עם כל המלכים שהיה כובש אותם, ונמשכה המלוכה מבבל למלכי אשור עד שבא נבוכדנאצר מלך בבל שהיה בראשונה תחת יד מלך אשור והחזיק במלכות בבל בהחלט, ונמשך מלכות בבל לו ולבנו ולבן בנו עד ע׳ שנה, וכאן ספר הכתוב שבראדך בלאדן בן בלאדן שהיה מלך בבל בפרט ומלך אשור בכלל, והוא אשר מלך אחר אסרחדון בן סנחריב, שלח ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע שחלה ונתרפא. ובדברי הימים נאמר כמו שזכרתי, שגם כן שלח לדרוש את המופת אשר היה בארץ מצל המעלות אשר שב אחורנית במעלות אחז ושמע חזקיהו דבריהם, והנכון כי למה שהיה חזקיהו אויב את סנחריב ואת זרעו הנה בראדך זה אשר קם במקומו והיה גם כן שונא ואויב לכל זרעו ראה להתחבר באהבים עם חזקיהו להיותם שניהם שונאים את כל זרע סנחריב, וזה היה גם כן מענין שליחותו: ולפי שחזקיהו נתרצה בזה לכן אמר וישמע אליהם חזקיהו, רצה לומר ששמע אליהם והסכים עמהם להיותם שונאים ואויבים לכל באי סנחריב, ובישעיהו כתוב וישמח אליהם והענין אחד. וכדי לכבדם הראם את כל בית נכתה, רצה לומר כל בית גנזיו והדברים החמודים שהיו לו והשמן הטוב הוא שמן אפרסמון הנקרא בלע״ז בלש״אמו שלא ימצא בכל העולם כי אם ביריחו, והוא בכרם אחד ועצו כעץ גפן, ומריחו ותועלתיו כתבו הטבעיים דברים גדולים, ומפני זה נקראה העיר יריחו מפני ריח השמן ההוא. ובפרקי ר׳ אליעזר (פרק נ״ב) כתוב שהראה להם את קדש הקדשים, ושפתח את הארון והראה להם את הלוחות, ואמר להם באלה אנו עושים מלחמה ונוצחים, וכפי מה שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ב) ייחס הקב״ה לחזקיהו אשמה וחטא במה שעשה בזה, אם לפי שהתגאה בהצלחותיו ובבוא השלוחים ההם אליו מבבל, ואם לפי שהראה להם כל בית גנזיו וחמודותיו, ואם לפי שהם באו לדרוש המופת אשר היה בארץ והיה ראוי שחזקיהו יספר אליהם את מעשה ה׳ כי נורא הוא וחסדי ה׳ יזכיר תהלות ה׳, ולכן נאמר שם וכן במליצי שרי מלך בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו, ואמר ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבבו והיה עליו קצף ועל יהודה וירושלם, ועל זה אמר בכאן שיעדו הנביא הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך וגומר

ומבניך אשר יצאו ממך וגומר. והנראה אלי כי עם היות דבר בלתי ראוי לשלם ירא אלהים כחזקיהו להתגאות בהצלחותיו אחרי שהיו מאת האלהים, שאין ראוי מפני זה שנאמר שבעונו נחרב ירושלם וגלתה יהודה ונשרפה בית קדשנו ותפארתנו, חלילה לאל מרשע שיעשה מכה רבה וחרבן מופלג אשר כזה בסבה קטנה בגאות חזקיהו, והנה לא ראינו שהנביא הוכיחו על זה ולא אמר לו יען אשר עשית את הדבר הזה או יען אשר לא גמלתני על אשר עשיתי עמך ושאר הדברים המורים על היותו כפוי טובה נגדו יתברך, ועוד שאם היה שחטא בזה הנה ישראל מה עשה? ולמה בזה העון יכשלו כל בני יהודה וירושלם? והסברא תורה אחרי שבאו השלוחים אליו שהיה ראוי שיכבדם ויראם בית גנזיו, ואחרי אשר באו לדרוש המופת אשר היה בארץ שחזקיה יספר לו הענין כלו, ואם היה באופן אחר מלבד שיוכיחהו השם עליו או הנביא מעצמו, הנה חזקיהו היה ראוי שיעשה תשובה מזה כמו שעשה אחאב שהיה רשע גמור, ולכן אומר אני שחרבן ירושלם היה כמוס עמו יתברך חתום באוצרותיו בעון בני יהודה ועבודתם הזרה אשר עבדוה ימים רבים, ולהיות ישראל בלתי שומטים הארץ ויתר עונותיהם שזכרה התורה, וכאשר גלו עשרת השבטים לא רצה יתברך שיגלו גם כן בני יהודה ובנימן, בזכות חזקיהו שהיה אז מלכם ובזכות בית המקדש שהגינה בעדם, ונתן להם זמן כדי שישובו בתשובה בראותם שאחיהם כל בית ישראל הלכו בלי כח לפני רודף כמו שזכרתי במה שעבר, ולכן כאשר סנחריב חשב לעשות לירושלם כאשר עשו שאר מלכי אשור אל שמרון הצילם הבורא יתברך מידו, כמו שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, ולא נחתם גזר דינם כי אם בחטאת מנשה כמו שהעיד הכתוב פעמים. ועתה כאשר חזקיהו הראה לשלוחי מלך בבל כל אשר בביתו ונתגאה באותו כבוד לפי שבאו אליו מבבל, הודיעו הנביא שכל מה שאירע לאבות יהיה סימן לבנים, הוא לא רוצה להוליד בנים והיה עושה עצמו סריס בלתי מוליד, הנה יבאו ימים שמבניו יהיו סריסים, אם באו אליו אנשים מבבל, הנה יבא זמן שיבאו עליו חיל גדול וכבד מבבל, אם עתה הבבליים ראו כל אשר בביתו, ובימים ההם אנשי בבל יראו כל אשר בביתו ויוליכוהו בבלה וגם בניו, רצה לומר זרעו יוליכו שמה ויהיו שם סריסים, אם סריסים ממש ואם שרים כתרגומו כי שתי הדעות ימצאו בזה לחז״ל, (סנהדרין דף צ״ג ע״ב) והם היו דניאל חנניה מישאל ועזריה. שהיו מזרע המלוכה ומן הפרתמים והיו שם שרים ונכבדים בבית מלך בבל. הנה אם כן היה חזקיה לבניו ולזרעו סימן לא סבה פועלת, כי הוא לא חטא כי אם בהתגאות לבו, וגם מזה עשה תשובה כמו שאמר שם ויכנע חזקיהו בגבה לבו הוא ויושבי ירושלם ולא בא עליהם קצף ה׳ בימי חזקיהו, מורה שקצף ה׳ היה ערוכה בכל ושמורה לבוא עליהם, ובזכותו האריך השם אפו ולא בא בימיו, והוא אם כן הסיר הקצף מעל ישראל לא שיהיה סבה פועלת אותו, ואמנם מי היה הסבה הפועלת בו המגעת, הוא מנשה כמו שיתבאר:

אמנם מה שנשאר לעיין בזה הוא בתשובת חזקיהו לדברי הנביא שאמר על יעודו הרע אשר לו טוב דבר ה׳ אשר דברת הלא אם שלום ואמת יהיה בימי, והתימה מגודל שלמותו איך לא הרגיש ביעוד הרע ההוא ובקש על עצמו ולא על זרעו? ולמה על הייעוד הרע אמר טוב דבר ה׳? כי עם היות שחייב אדם להודות על הרעה אינו חייב מפני זה לשיאמר לטוב רע ולרע טוב ושלא יספוק ידיו ויניע ראשו, והנה שאול כשאמר לו שמואל קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך לא השיב טוב דבר ה׳ אבל אמר חטאתי כבדני נא וגומר, ודוד על דבר אוריה כשיעד נתן הנביא על ענשו לא אמר טוב דבר ה׳, אבל צעק חטאתי לה׳, ואיך חזקיהו לא עשה כן? והנכון בעיני בזה הוא, שחזקיהו לא אמר טוב דבר ה׳ אשר דברת על מה שיעדו מחרבן יהודה וירושלם ובית ה׳ אבל כוון ליעוד הראשון שיעדו ישעיהו מתוספת הט״ו שנה על ימיו ורפואתו אל חליו, כי כאשר ראה ושמע הצרה העתידה לבא והרעה אשר ימצא את עמו נתחרט מאד ממה שהתפלל על רפואתו וירע בעיניו על תוספת ימיו, כי היה טוב מותו מחייו פן יראה ברע אשר ימצא אותו, וכבר זכר הפילוסוף (אריסטו) שהמות היא נבחרת מהחיים הנכלמים בחרפה ובקלון, ומפני זה אמר משה עליו השלום (דברים ה׳ ל״ג) למען תחיון וטוב לכם, כי החיים עם הרעות אין ראוי שיבחרם אדם, כי הם קשים מהמות, ובעבור זה אמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר ה׳ אשר דברת, (דברי הימים ב ל״ו ט׳) רוצה לומר עתה אומר שהדבר אשר דברת בימים הראשונים והוא על רפואתי ותוספת שני אשר חשבנוהו שהיה חסד גדול וטובה נפלאה, הוא מאמר טוב אם שלום ואמת יהיה בימי, והייעוד הזה אשר אמרת לא יצא בימי לפעל, שאם לא יהיה כן ובימי תבא הרעה ההיא למה לי חיים טוב מותי מחיי, והשלום והאמת היה ממלך אשור שיהיה בשלום עמו תמיד ולא יהפך לו לאויב וילחם בו, והמאמר הזה מורה שהיה יודע חזקיהו מדברי הנביא שלא היה החרבן בחטאו כמו שאמרתי, כי קודם לכן היה גזור לפניו יתברך בעון עמו, ולכן לא התפלל להשיבו כי אם שלא יביא בימיו, וכן היה כי בזכותו האריך השם אפו. הנה התבאר שגם בזה לא חטא חזקיהו בשפתיו, כי הוא היה ירא את השם במצותיו חפץ מאד, ולצדקתו גמלו השם טובות, אם נפשיות שהיתה נפשו צרורה בצרור החיים את ה׳, ואם בגופו ששלום ואמת היה בימיו ובניו ירשו מלכותו, לקיים מה שנאמר (תהלים כ״ה י״ג) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ: